נכתב ב-
10 בדצמבר 2018
ע"י

זה היה אמור להיות פוסט על העונה שאני הכי אוהבת, על מעברי בקר, טיפוס בחבל, על שני קילו בוץ בסוליות הנעליים וצחוקים מתחת לעץ קלמנטינות בפרדס עם גור ואבא. אבל בזמן האחרון דברים רחוקים מלהיות כייף אז הפעם אני אכתוב על גם וגם והתמונות יספרו שזו העונה הכי יפה, שהכל ירוק שמח ושהשמש יצאה.

כבר כמה שבועות שזו תקופה קשוחה, הכול הולך קשה, העצבים חשופים. תחושה כללית שהכל מתפרק. בקטע מאוד פרקטי. הכל מתפרק.
אמנה את רצף המכות שהפליאו להגיע בשבוע אחד (!) לפי סדר הופעתן-
אבא של גור רוצה להכיר לו את החברה שלו ו.. היא עוברת לגור איתם. אימא של חברה אהובה נפטרה. פתאום סוער בחוץ. החורף הגיע. אין יוצא ואין בא. זה לא רומנטי, זה עוצר. נגמר הגז. פיפי החתולה (אהבת נפשי) חולה. מאשפזים אותה. הוטרינר אומר שזה כנראה הסוף. התחילו דיבורים בגן על יום המשפחה (מי אתם אנשים חסרי רגישות). הביוב עולה על גדותיו, כאילו שאי אפשר לקבל את זה ביותר איכסה.
אם הייתה לי ברירה הייתי נכנסת למיטה ולא יוצאת עד שזה נגמר. זו שיטה בדוקה למזער נזקים. אבל אי אפשר. אז עשיתי מה שצריך לעשות. ניהלתי את הכל. עם דמעה בזווית של העין. אבל ניהלתי. עד שקרסתי.

 

כנראה הכל ביחד היה טו מאצ'- אז חטפתי שפעת כי הגוף לוקח את מה שמגיע לו. ימי מחלה. או ימי תעזבו אותי באימא.
רוב הזמן בין הזיה להזיה חשבתי שכולם דפוקים, זה עשה לי טוב לרגע אבל עמוק בלב ידעתי שזה לא מקדם אותי לשומקום. זכרתי גם שלכל אחד יש ימים כאלה ושזה יעבור. כמו בספר הדבילי הזה עם החיות שהבאתי לאח שלי במתנה כשהשתחרר מהצבא.

אצל הפסיכולוגית אמרתי דברים איומים אבל לפחות יצאתי עם מחשבות שאפשר לחיות איתן.

צלחתי את הפגישה אצל הפסיכולוג החינוכי כמבוגר אחראי שבאמת רוצה חוויה מיטיבה לכולם.

אני חושבת שבחיים לא הפעלתי כל כך הרבה שיקול דעת.

הכרחתי את עצמי לצלול מתחת לגל. לרדת למחתרת. לא חברים. לא מחויבויות. לא לתכניות. רק לנשום ולבכות כי זה תמיד עובד.

שישי. לקחתי את את גור מהגן עשיתי את זה בכניעה מוחלטת ל 5 ימים של אין-לי-מושג-איך-אני-עוברת-אותם.

הכניעה הזו הובילה לאיך-עוברים-את-השעה-הקרובה. שהובילה לבוא-נעשה-מה-שבא-לנו.
גשם פסיכי בחוץ אבל נעים לנו בבית. רק הוא ואני. כשהוא פה הכל בסדר. כל האיברים במקום.

שבת. כמה שעות של שמש. כאילו להגיד: קחי רגע. הפוגה. הסערה לא נגמרה. שומדבר לא פתור. אבל הנה קצת ויטמין די וקצת צחוקים בפרדס.

מסתבר שהטיול הראשון בחיים שלי היה לפרדס. אבא דחף את עגלת התיאומים שלנו בעדינות עד למנדרינות כדי לתת לאימא קצת לנוח. אנחנו נמנמנו בין הטלטולים. היינו בני חודשיים אולי.

 

תגיות
מאמרים קשורים
2 תגובות
  1. הגב

    יפעת

    11 בדצמבר 2018

    לולי.. את מהממת, אנושית ונפלאה!!!
    אבל גם לגיבורת על מגיע להוריד לכמה ימים את הגלימה ולבכות, לבכות ולבכות..
    מישהי פעם אמרה שבכי זה ספונג׳ה לנשמה!!
    ואת יודעת מה היא צודקת!
    את אמא מופלאה לגור ושאף אחד לא יאמר לך אחרת!
    וזה שההוא הביא חברה חדשה
    יופי לו.. שיהנו!!
    אנחנו מפרגנות.. ואת יודעת הקארמה היא Bitch אז הגלגל יסתובב ובענק!!
    ובינתיים מותר לך להיות אנטי חברתית, מתחפרת בשמיכה ועושה רק את הנחוץ..
    ולמי שיהיה טענה בעניין תשלחי אותו אלי!!

    ותזכרי שאני אוהבת ומעריצה אותך ❤

    • הגב

      חתול

      11 בדצמבר 2018

      מפרגנות תמיד ואוספות את השברים. תודה אהובה ❤..

השאר תגובה

בלוג חתול

על בלוג חתול

תמיד קראו לי חתול. מאז שאני זוכרת בערך.
זה בא מההורים, החברים הקרובים אימצו, נהיה קצת רשמי עם כל יוזר שפתחתי אבל חתול ביסס סופית את מעמדו כשגור נולד.
לאחרונה הבנתי שדברים שחשבתי שיקרו, קרו אחרת, מה שרציתי להיות כשאהיה גדולה שונה לגמרי ממה שאני עכשיו.
אבל באופן קוסמי הכל במקום. ואפילו אחלה. אז אני ממשיכה לגרגר. אני חיה את החיים עצמם. כותבת. מצלמת. אוהבת.
שזו כנראה השורה התחתונה. הבלוג הזה מוקדש באהבה לכל מי שחי את החיים שלו כמו שהם. תרגישו בבית.

שנישאר בקשר?




* ההרשמה לעדכונים כאן למעלה, אל דאגה, לא יעשה שימוש אחר במייל שלך, וכמובן שאפשר לבטל רישום בכל עת.

קרמר מוסרת שהשדה הזה יכול להיות שלך ⬇