גינת בר. קצת תמונות להעלאת המורל.

פרחים, עשבים, חתולים ודבורה אחת שלא נכנסה לשום פריים.

מוקדש באהבה לכל מי שצריך קצת אסקפיזם (נגיש). אגב, הספסל שלנו כבר מזמן נחלת הכלל.

מוזמנים להתיישב, משמח אותנו לראות שהוא תפוס.

רציתי גינה. כשהתייעצתי, אמרו לי שלא יגדל אצלנו כלום בגלל העלווה של השלטית והשורשים של התמר. אמרו לי גם שחבל לי להשקיע כי אני גרה בדירה זמנית.

רק ציפי (83!) התעקשה שאנחנו צריכות מקום לשבת.

אז נזכרתי ביער שאנחנו מטיילים בו בשבתות, שגם הוא מלא עלוות ושורשים, אבל גם פורחים בו מלא פרחי עונה.

מתוך בורות מוחלטת, שאפילו לא התייעצה עם גוגל, הסקתי שלרקפות ולכלניות שלי לא יפריעו התמר והשלטית. הן בטוח מסוגלות ליותר.

היה גם איזה דרייב פנימי "לקום למרוד במשהו" כמו שש. ארצי שר (שיר יפה בקצה הפוסט).

הפסימיות של כולם ללא ספק פרטה לי שם על משהו.

קיבלתי החלטה לעבוד עם מה שיש.

החודשים הראשונים היו דיי מביכים. שטח מתוחח וזרוע עם כמה קיסוסים שמתחילים לזחול לכיוון התמר וכמה שתילי בושמת שמנסים למצוא את עצמם, נובלים וחוזרים לחיים בעזרת מערכת השקיה.

גם הציטרה שלי הייתה רוב הקיץ והסתיו מעולפת.

מרבד הלבנדר שלי.. מתפתח אבל מסרב לפרוח. ניראה שהוא לא מבין מה בעצם אני רוצה. אבל אני יודעת שיהיה פה אה לה פרובנס ביוני יולי. אז אני לא דואגת.

היחידה שראתה את החזון זו גלי שמידיי פעם זרקה מילת עידוד.

היום ניראה לי שכל מי שעובר מבין. הגינה אט אט מקבלת אופי. פרוע, אבל מקסים.

גינת בר של מאיר שלו

ספר כל כך שונה מכל הספרים שלו שלפעמים בא לי לכתוב לו- מאיר, אולי תפתח בלוג? אבל אז אני נזכרת שאני אוהבת להחזיק ספר ולהתכרבל במיטה.

הפרקים קצרים. מתאימים לעיניים נעצמות.

גור אוהב את הפרקים על החצב, על הנמלים ועל החולד. אני עדיין מנסה לעכל את הגיגי המוחרקה.

אז מאיר, אם אתה קורא את זה תראה כמה יופי.

"ובקרוב אהבה לחשתי לך ובקרוב יבוא אביב…

תודה לך שנתת לי אומץ לחיות כאילו יש מחר"

• אסקפיזם
• החיים עצמם
• תרימו