פריז היא מקום בלב ומקום לחלום עליו.

בית שני שלי. אני חוזרת אליה כל שנה (כמעט).

תמיד שואלים אותי כמה פעמים ביקרתי בה? וואלה הפסקתי לספור. יש גם הרבה ששואלים מה שכחתי שם ואם לא נמאס לי? למדתי לא לענות על זה. כי זו מערכת יחסים, רק עם עיר.

הביקור הראשון שלי בעיר היה כשהייתי בת 18, פריז היממה אותי. השפה, התרבות, ההתנשאות, ההומור, השיק, היופי, התסכולים והאכול. לא, לא הבנתי את הצרפתים האלה. אבל משהו בכל זה. בשפע של הויטרינות קסם לי. זה היה תמהיל של כל מה שאני לא מכירה מהבית.

לפני 20 שנה, קוראסון היה מאפה גדול ומתוק מידיי עם פצפוצי "כאילו" שוקולד וטעם קשוח של שמרים עם מרגרינה. גם נסיעה לחו"ל הייתה כזו. אישו.

היינו חוזרות עם מזוודות מלאות בדברים שאין בארץ. אפילו קפה היינו דוחפות למזוודה כי הבלנד הצרפתי של נסטלה פשוט לקח את הטסטרס צ'וייס בהליכה. כשנגמרה האספקה היינו מקטרות שאין ברירה צריך לנסוע שוב.

היום אפשר למצוא הכל בארץ. בדגש על קוראסון טוב. גם קולטורה. ת"א נהייתה בשבילי תחליף סם.

כשאני חושבת היום על פריז של שנות ה 90 אני מתגעגעת לפערי תרבות, להתלהבות, לזרות. למי שהייתי אז כשאימא קנתה לי את המעיל צמר הראשון.

אני מתגעגעת לסלון של דודה רות שהשקיף על האייפל, למעדנייה המהפנטת ברו דה פאסי. לחדר במלון עם הוילונות הכבדים.

לפני כל נסיעה אני נזכרת בזכות הביס הראשון, טקס שלמדתי מיאיר גרבוז, בגט-חמאה-צנוניות מאורכות וגבינת פון ל'אבק עם יין בורדו על ספסל ירוק.

היום אני נטולת אמביציות לכבוש מונומנטים או לקנות דברים שאין בבית. כי באמת שכבר יש לי הכל.

לרוב אני יושבת על ספסל ירוק עם סלסלה של פטל ובוהה בהתרחשות שעדיין כה זרה לי ומרתקת. פריז תמיד מקסימה, ותמיד מחכה לי.