פריז סיישל
הייתי בפריז לפני שבועיים. חזרתי עם ערמות של חוויות. דברים מדליקים באמת, חומר בערה איכותי לשנה לפחות.
ביום שישי האחרון הייתי עסוקה בלכתוב, הזמן עף לי. מין פרץ התלהבות שובב שכבר חודשים לא ביקר פה, כי בשנה האחרונה כל השבתות שלי הוקדשו לכתיבת התואר השני, שלפעמים הרגישה כמו סחיטת שפורפרת שהולכת ומסתיימת.. את פרויקט הגמר שלי הגשתי בשמחה יתרה ולא בגלל שהצטיינתי הגעתי לתובנות משמעותיות שיטביעו חותמן על העולם כמו מההתרגשות להפטר ממנו ולחזור לכתוב סתם דברים כייפים בפרי סטייל.
התוכנית לשבת של ה7 לאוקטובר הייתה לחגוג את "השבת החופשית הראשונה שלי"- לעשות טיול יפה עם חבר ולכתוב מלא כמו שאני אוהבת. ואז הבוקר הנורא הזה הגיע והמציאות השתנתה בלי אזהרת טריגר.
מאז שפרצה המלחמה יש לי בלוק שחור וחוסם במוח. כלום לא נכנס וכלום לא יוצא. פתאום קלטתי שמיום שבת לא שמעתי מוזיקה, יש פה שקט ואני גם לא מסוגלת לכתוב כלום רק להדהד קולות של אחרים. מרגישה שהבלוק התיישב בראש שלי ואין לו שום כוונות להתפזר.
המנהל שלי אמר לי "תכתבי דברים לאחרי המלחמה" שאני חושבת שזה הדבר הכי יפה שמישהו אמר לי כבר הרבה ימים.
אז התחלתי לתרגם דברים, לעבוד על ניוזלטרים שמי יודע אם ומתי יישלחו וזה מגרד אצלי אולי 5% מהיכולות שמסתתרות מאחורי הבלוק החוסם שלי… אבל המוזיקה חזרה ואז התנגן ז'וליאן דורה שגרם לי להתיישב ולכתוב ולנביעה הזו להגיע כאילו משום מקום.
אז הינה תגבירו ותשירו איתו ועם סטפי סאלמה מתוך- !Call My Agent שאגב, היא הסדרה האהובה עלי בכל הזמנים.
I need you so I won't let you go.
לפעמים זה מה שצריך.
