פיפי (שפן) שפנסקי. קווים לדמותה.

היא הייתה חתולה טובה. לא, לא כל החתולים טובים, כמו שלא כל האנשים טובים. ופיפי הייתה טובה.

היא הייתה נשמה. פרסונה. כזו שגורמת לאנשים שלא אוהבים חתולים להתבלבל לרגע.

היא ידעה הכל. היו רגעים שהסתכלנו עליה והסכמנו שהיא מבינה עברית. היינו גם אומרים שיום אחד היא תפתח את הפה ו.. מה שהיא תגיד…

אספתי אותה אלינו כשעברנו לגור יחד והיא התאהבה בו. היא הייתה לגמרי שלו, אהבת אמת. היה לה מקום של כבוד על הידיים שלו וכשחלתה נתנה רק לו לטפל בה.

אני יכולה להפליא פה בסיפורי פיפי, יש לנו אוסף של סיפורי גבורה ומעללים דיי מצחיקים שגור אוהב שאני מספרת לו לפני השינה, אבל האמת שהכי אהבתי לנשנש לה הבטן ואת האוזניים. היא הייתה החתול הכי מתמסר ונעים שהכרתי. היינו אומרים שהאוזניים שלה כל כך פריכות שהן מעדן ואז הוא היה צוחק עליי ואומר לי שזה לא חוקי מה שאני עושה ושאני אתן לו אותה ואז הוא היה עושה אותו הדבר ואני הייתי אומרת לו שזה לא ניראה טוב ושנינו היינו צוחקים שהיא משהו החתולה הזאת ושלאף אחד אין כזאת. שמוזית.

כשגור היה קטן היא פינתה לו מקום, תפסה מרחק, בדרכה האצילית עד שהוא ביקש את קרבתה. היא אף פעם לא שרטה אותו. גם לא בכאילו.

זכורה לי פעם אחת שהיא נתנה לו לבדוק אם הזנב שלה מחובר לגוף. הוא היה בן שנה וקצת, הוא תפס לה את הזנב ומשך בכל הכוח -היא פחות התרגשה. הסתכלה עליו מבוהלת, אני צעקתי "גור!", הוא שחרר את הזנב, היא קפצה הצידה ושניהם הביטו בי במבט נעלב. הפרעתי להם.

כשגור התחיל לדבר, החלפנו את השם שפן לפיפי כי איזה מין שם זה שפן לחתולה.

פיפ הייתה החברה הכי קרובה שלי במשך הרבה שנים. אני חושבת שסיפרתי לה דברים הרבה לפני שהעזתי לספר אותם לעצמי. היא עברה איתי את כל הדרמות וגם אחרי שתהפוכות החיים הפרידו בינינו והיא נשארה בבית שעזבתי, היא בחרה להישאר חברות והייתה באה לבקר אותי מידיי פעם. געגועים אתם יודעים…

כשהגיע הזמן להיפרד, היא באה אלי, טיפסה את כל המדרגות עד לקומה השנייה. סוג של כבוד אחרון בשפה חתולית,  בדרך כלל כשחתול הולך למות הוא מסתלק, אבל פיפי בחרה להישאר איתי, אז עטפתי אותה בשמיכה הכי טובה בבית וחיכינו ביחד.

אני אוהב אותה לנצח 💘.

• החיים עצמם
• החתולייה