מעבדות לחירות, תריסים וחלונות

יש דבר אחד טוב בפסח. תריסים וחלונות. ברצינות.

אומרים שכל יום צריך לעשות משהו שמפחיד אותך אז הנה. אחד הסיוטים שלי שהפכו למקור כוח.

זו השנה השלישית שאני מפרקת, מנקה ומרכיבה אותם לבד. אחרי שעברתי לפה הבנתי שאין ברירה. אם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה.

אז התמודדתי עם זה בדם (ליטרלי), יזע והרבה דמעות. פיתחתי מיומנות.

מעבר לסיפוק בבריזה שנושבת מרשתות נקיות, זו גם הוכחה נוספת שיש תכלית לאימוני כושר… מרגישה נינג'ה.

אביב זו עונה איומה לניקיונות.

הייתי שמחה לחכות שענן הג'יפה בחוץ ישקע והגשם שבדרך יגמור לבצבץ אותו, השכל הישר מתעקש לעשות את זה "מחרכך" (שילוב נצחי של מחר ואח"כ).

אבל ציפי השכנה (בת 82!) כבר עושה קולות של פסח וזה פורט לי על מיתרי החג.

אז בשבת אני עושה חזרה גנרלית בדירה שלי. רואה שאני זוכרת איך עושים את זה. זה קצת כמו לרכב על אופניים אחרי המון זמן. אבל זה לגמרי שלי.

במוצ"ש אני מודיעה לבוס שלי שמחר אנחנו עובדים אצל ציפי. הוא משחרר אותי, ואני הולכת לעשות אצלה תריסים וחלונות.

ציפי מהדור "שלא יודע לעשות פוש פוש". או כמו שאימא שלי אומרת "אין אצלה חיפופים".

זרדים, עלים וקורים זה OUT. גם מתחת לגלגלת של התריס!

אנחנו שומעות רשת ב'. יש לה רדיו עם אנטנה שצריך לחפש תחנות.

ציפי אחראית על המסילות. היא מגיעה לכולן לאט לאט עם סכין וסמרטוט. בסבלנות.

אני מפרקת, מסבנת, שוטפת, מנגבת ומרכיבה בחזרה.

אה לה A TEAM.

כשההרכבה לא הולכת לי, אני נזכרת שאנחנו צריכות לנוח לרגע. אין טעם לריב עם תריס. אני כניראה עושה משהו לא נכון וזה לא ילך בכוח.

זה מדהים איך אחרי רגע מנוחה פתאום דברים מסתדרים והכל בא על מקומו בקלות.

ציפי לא מנדבת סיפורים. אני מדובבת אותה כל פעם קצת על העלייה ברגל מעיראק בגיל 12 ועל העבודה המעניינת שהייתה שלה.

היא עשתה הרבה בחירות אמיצות בחיים.

באופן אירוני היא גרה בבית שבו התחתנו ועזבנו כשגור נולד. אני מנקה את החלון בחדר השינה שהיה פעם שלנו ושומעת את הנקר שאהבתי, הוא עדיין מנקר את הגזע של הפקאן. תמיד היינו צוחקים שהוא מאוד חרוץ.

החדר שינה הזה מלא בזכרונות. אני מנסה להתרכז בעבודה.

הקופסה של העוגיות קוקוס מסתכלת עליי (נשבעת), אני לוקחת אחת וחושבת למה אני לא מכניסה כאלה הבייתה ולמה אני כל כך קשה עם עצמי.

ציפי משדלת ואני אוכלת עוד שתיים (חלק מהטקס). היא מבסוטה. וגם אני.

אז מה הקטע?

לחיות לבד זה קשה. לפחות בזמן האחרון כשכולם מסתדרים במשפחות. הנקיונות בפסח, כמה שהם מעיקים, מזכירים לי שזה גם קשה לחיות עם מישהו שלא מאמין שאת יכולה לעשות תריסים וחלונות.

נכון. לפרק חלון לבד זה אישו. כאילו מה אעשה אם לא אצליח להרכיב אותו בחזרה? ומה אם יגמר הכוח לפני שאסיים הכל?

ואיזה פדיחה אם הוא ייפול למטה מהקומה השנייה? ובכלל.. לא כדאי לשלם למישהו שיעשה את זה?

אז זהו שלא. זו יציאת מצרים שלי. חג שמח! ?

עוד יהיה לי. קארמה דאגה לפסקול מושלם. אחת ההברקות שהתנגנו ברשת ב'

• החיים עצמם
• שכנות טובה
• תרימו