החיים עצמם

למה בלוג ב 2018?

נכתב ב-
10 ביוני 2018
ע"י

כבר כמה זמן שמורכב לי עם רשתות חברתיות.
ניסיתי דיאטת מסכים למשך שבועיים, התנזרתי מלייקים ותגובות, גלשתי לצורכי עבודה בלבד. שיחקתי אותה במצב טיסה.

ביומיים הראשונים זה הרגיש קצת כמו גמילה. בהמשך הגיעה התובנה העמוקה שאני לא באמת מפסידה שומדבר, למעשה גיליתי שהוקל לי.

החיים חזרו כמעט למה שהיו ב 2008. שנכון, זה קצת מילניום שיק אבל זה לא נורא. עדיין החדשות החשובות הגיעו מהר. זה הזכיר לי שפעם עשינו יותר דברים מעניינים ושיווקנו פחות. גם זמן התגובה שלנו היה איטי יותר. בקטע טוב.
במקביל לדיאטת מסכים, נפל הבלוג הישן שלי. אפילו לא שמתי לב, אבל אביגיל נשמעה לחוצה מהצד השני של המסנג'ר: "עד שאנחנו נוסעים לפריז.. הבלוג שלך למטה!".
חשבתי שאולי רק לאביגיל איכפת, אבל דיי מהר הגיעו דיווחים זרים שהבלוג לא באוויר. רגע. הממ..
הבום האמתי קרה כמה ימים מאוחר יותר כשנחסמה לי הגישה לאינסטגרם. זה כבר באמת הלחיץ אותי. אני רוצה להאמין שלמישהו נלחץ בטעות ריפורט אקאוונט. למרות שמאז זה קרה שוב.
בשורה התחתונה, גורשתי למשך יומיים ממדינת צוקרברג ונחסמה בפני הכניסה לכל 1,650 התמונות שאני אוהבת ולא טרחתי לגבות בשומקום.

כל הדרך לשיחזורים וקניית שטח אחסון נוסף בגוגל חשבתי לעצמי, איזו אכבר פלטפורמה חינמית יצרת לנו אה יה צוקי.
וגם נזכרתי באמיר שכתב פעם "אם את מקבלת משהו בחינם, כנראה שאת המוצר".
FINE.

חשבתי על הכל ביחד. חשבתי הרבה. מאוד הרבה. מחשבות "ענקיסטיות" (כמו שגור אומר) והגעתי להחלטה שעשתה לי נעים בלב.
החלטתי שהגיע הזמן שאפסיק להזין את המדינה הוירטואלית הזו שגורמת לי להרגיש בחוסר כל הזמן. שתפקידה לעשות לי חשק לקנות ולהרגיש רע עם עצמי.
נכון לפעמים קורים בה דברים נפלאים אבל ככל שהזמן עובר נדמה שהם קורים בטעות.
החלטתי לקחת אחריות, כי החיים שלי הם קודם כל שלי ובבעלותי. הם אמתיים לגמרי. ויש בהם הכל.
באמת. לא משהו מנקר עיניים: קצת צחוקים, קצת בכי, ילד אהוב אחד וחתולה משוגעת.
אני לא צריכה שיעשו לי חשק לשומדבר כי בא לי על החיים האלו כמו שהם. רוב הזמן. ואם לחלום אז על פריז.
אין לי ולו חצי כוונה להידחף לפיד של אף אחד. אני משתפת מתוך כוונה לעשות חשק למה שיש מסביב. לתת רעיון, לשים יד ואם אפשר להבעיר מדורה קטנה בלב, בשביל הנצנצים.
אני רוצה לשתף את מי שמעניין אותו. אז תיכנסו כשבא לכם, תבחרו לקרוא אותי אם מתחשק לכם.
אני מהצד שלי מבטיחה לרענן את הפיד כל שישי בבוקר שיהיה משהו נחמד לקרוא עם הקפה.

את התמונה האייקונית על ג'יפ צילם בכישרון רב עומר לוי.

תגיות
מאמרים קשורים

השאר תגובה

בלוג חתול

על בלוג חתול

תמיד קראו לי חתול. מאז שאני זוכרת בערך.
זה בא מההורים, החברים הקרובים אימצו, נהיה קצת רשמי עם כל יוזר שפתחתי אבל חתול ביסס סופית את מעמדו כשגור נולד.
לאחרונה הבנתי שדברים שחשבתי שיקרו, קרו אחרת, מה שרציתי להיות כשאהיה גדולה שונה לגמרי ממה שאני עכשיו.
אבל באופן קוסמי הכל במקום. ואפילו אחלה. אז אני ממשיכה לגרגר. אני חיה את החיים עצמם. כותבת. מצלמת. אוהבת.
שזו כנראה השורה התחתונה. הבלוג הזה מוקדש באהבה לכל מי שחי את החיים שלו כמו שהם. תרגישו בבית.

שנישאר בקשר?




* ההרשמה לעדכונים כאן למעלה, אל דאגה, לא יעשה שימוש אחר במייל שלך, וכמובן שאפשר לבטל רישום בכל עת.

קרמר מוסרת שהשדה הזה יכול להיות שלך ⬇