זמן.
זמן הוא המשאב הכי יקר שלנו. ככה אומרים.
כשיש לי זמן אני בוהה. הייתי רוצה לכתוב שכל יום עם הקפה של הבוקר אני בוהה. כי ככה הייתי עושה פעם. אבל אם להיות כנה זה כבר לא קורה. העצירה הזו ניראית לי פריווילגית מידיי וגם ככה אני פריווילגית מספיק.
אבל לפעמים יש איזה רגע של חסד שאני מוצאת את עצמי בוהה. אני בוהה בגינה, במיוחד בסטיפה, איך שהיא נעה ברוח ואז מתבוננת באגס מחכה שיתעורר כבר כי הוא לייט בלומר. ואז בדשא, או יותר נכון בעשבים שמככבים עליו בעקשנות. וזה מעצבן אותי כי זה גורם לי לחשוב על הדשא של השכן אז אני חוזרת לבהות בפרחים, מגלה משהו פורח שאני לא מכירה. צריך בהזדמנות לשאול את נועה… אני נוצרת את הרגע ולא בא לי לקום.
תגיות
