הבלוג של אהוד בנאי ומחרוזת אסוציאציות שמסתיימת במה לך ילדה. בערך.

הפוסט הזה הוא ד"ש משנות השמונים. מתוק לשבת, עם כמה קישורים מעניינים. יש פה סיפור על איך פגשתי את אהוד בנאי ועל איך שהוא פגש את זהר ארגוב שאם מדובר על סדרי גודל זה לגמרי אותו דבר… לפחות בשבילי. בקיצור. תכינו קפה ואולי תביאו איתכם גם את השנורקל למקרה שתרצו לצלול לתוך הקישורים ?

יצא לי לפגוש את אהוד בנאי בסטודיו שלו ברחוב אבולעפיה בפלורנטין. הייתי בתיכון, הלכנו לחפש אומנים בת"א במסגרת סדנת אדם וסביבה. קבוצה של חמישה תיכוניסטים ומורה היפית אחת. כשתכננו את הסדנה המורה עודדה אותנו ליצור קשר עם אומנים ולנסות לייצר פגישה. היינו בטוחים שאף אחד לא יסכים לפגוש אותנו. בתמימות תיכוניסטית שלחתי פקס למספר שהופיע על הכריכה של הדיסק "עוד מעט". כתבתי שאנחנו תלמידי תיכון שרוצים לפגוש את אהוד בנאי במקום שבו הוא יוצר. אני זוכרת שהמכתב שכתבתי היה מאוד מכובד וענייני, שומדבר משתפך רק רצון פשוט להיפגש. המכתב הגיע לאהוד וניראה לי שבין השורות הוא הבין שזה כנראה מאוד חשוב לי. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון וקבענו. זה מצחיק, כי עדיין אחרי כל כך הרבה שנים, כל פעם שאני נזכרת ברגע הזה אני עפה מחדש.

אהוד אירח אותנו מאוד יפה. אני זוכרת שהחדר היה קטן ונעים עם מרפסת שרואים ממנה את הגגות של פלורנטין ושומעים ממנה את הקולות של השכונה. את המסגריות והנגריות והצעקות מלמטה. בחדר היה מזרן פשוט על הרצפה, טייפ, גיטרה וקומקום חשמלי. וזהו בערך. ישבנו שם כמעט שעתיים, דיברנו על הקולות של העיר ועל שיר שהוא כתב ולא הוציא. אני כמעט בטוחה שזה היה פרפרי הקצב. אני זוכרת שהוא לא מיהר. הוא קיבל אותנו כאילו היינו מינמום צוות של ערוץ 2 בתכנית דוקו. לחיצת היד שלו הייתה מאוד חמה ולבבית (כמו שאומרים). הוא ניגן והרעשים מבחוץ נכנסו פנימה וזה היה דיי מדהים. אני אפסיק את התיאור פה כי ככל שאני כותבת את זה יותר הרגע חומק ממני ובא לי שהוא יישאר כמו שהוא.

כששיגרתי את הפקס ההוא לא היו לי ציפיות שאצליח לייצר פגישה, רק שיר קטן בלב שאולי בכל זאת זה יילך. מהפגישה ההיא עם אהוד למדתי ששווה לנסות ללכת בגדול גם אם זה ניראה ממש בלתי אפשרי. אני מודה לו עד היום על השיעור החשוב הזה בגיל כל כך צעיר. היום, כל פעם לפני שאני עושה משהו כזה יש לי את אותה תחושה מוזרה בבטן שאולי זה יילך.

באותו יום פגשנו גם מפיקה מגל"צ שהפיקה את המופע לזכרה של תרצה אתר שהתקיים באותו ערב ולימים יצא ממנו האלבום המדהים "כמו ציפור בחדר". באותו יום לא שיערתי שאני הולכת לחרוש על האלבום הזה הלוך ושוב עד היום. כמו השיר הזה-

*****

בתקופת הצבא היינו הולכים להופעות של אהוד. היינו רוקדים שם עד שהיינו נופלים מהרגליים. זו הייתה תרפיה כזו מהאיכסה של הצבא ולפני שהתפזרנו כל אחד לדרכו. בתקופה ההיא שמענו הרבה את "טיפ טיפה" וכשהשתחררנו שלחנו אחד לשנייה גלויות מקט-מנ-דו. יש לי אחת על המקרר עד היום. היא עברה איתי רק שמונה דירות (ושלושה מקררים). בכל מעבר זכיתי לקרוא את הסיפור בצד השני ולתהות כמה השתנינו ויחד עם זאת איך זה שנשארנו אותו הדבר.

לאהוד בנאי תמיד היה אתר אינטרנט עם לוח הופעות מעודכן. ככה הגעתי לדף הלבן.

כשהייתי סטודנטית הייתי נכנסת כל יום שישי לדף הלבן באתר שלו. זה היה העונג שבת שלי. כל שישי, כמו שעון, חיכה לי שם סיפור טוב או מחשבה מעניינת. הייתי מכינה לי קפה, מתיישבת מול מסך הלפ טופ הסטודנטיאלי שלי ושטה לרגע אל מחוץ לזמן במחשבות שהן לא שלי. זה קרה אי שם ב 2004 הרבה לפני תרבות הבלוגרים; הוא פשוט כתב יפה ואני פשוט קראתי. לא היה מנגנון תגובות או שיתופים או תהילת עולם. הוא עשה את מה שהוא אוהב בלי פילטרים מסחריים. אהבתי את הבלוג הזה מאוד. לימים כשאני חושבת על זה, ייתכן ומאותו מקום שהוא כתב את הדף הלבן, אני כותבת עכשיו את הבלוג שלי, מבינה שיש בי נביעה כזו שצריכה לצאת. לאן? דיי טוב לי שאני לא יודעת מי הקהל שלי. בכל אופן, המשכתי לעקוב אחרי הדף הלבן כל התואר פחות או יותר ואחרי זה לא זוכרת למה הפסקתי להיכנס.

לאחרונה גיליתי שהדף הלבן עדיין קיים באתר שלו עם כל הארכיון. מסתבר שהוא לא הפסיק לכתוב והרצף נמשך. אז צללתי פנימה.

באותה שבת סיימתי לראות את הסדרה אדמה (בהוט) שאיך לומר בעדינות, הפכה אותי לגמרי.

בזמן האחרון, כל מה שקשור לשנות השמונים עושה אותי רגשנית. כאילו שפעם הכל היה יותר פשוט. אולי כי אני חווה עכשיו את הילדות שלי מחדש דרך העיניים של גור ואולי כי לא קל לי בזמן האחרון להיות רוב הזמן מבוגר אחראי, ואולי כי זו סתם תקופה פחות טובה. בכל אופן, אחד הפרקים בסדרה מסתיים בשיר "אל נבקש" של זהר ארגוב עם הפזמון האלמותי:

לא צריך כל דבר

לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל…

הסינטיסייזרים עשו לי קוואץ' בלב ומשם הדרך לספוטיפיי הייתה קצרה.. ה Atuo Play הביא איתו מחרוזות זהר ארגוב.. ומשם המשכתי כבר לביוגרפיה של זהר ופתאום הצלילים נשמעו אחרת. אחרת ממה שזכרתי את השירים שלו כילדה בשנות השמונים. אחרת מהרדיו. מהחתונות. מהצבא.

באוזניים כרויות, כשהוא מתנגן בבית שלי, השירים שלו הם לא הימנונים ונכסי צאן ברזל של המוזיקה הישראלית, אלו אף פעם לא עשו לי את זה, אלא פשוט שירים יפים עד דמעות שמתערבבים לי ב80' ובבישולים של הבמיה. אז מצאתי את עצמי שומעת עוד, גם שירים פחות מוכרים.

באופן מוזר, באותה שבת, נתקלתי בין הסיפורים הראשונים בדף הלבן בסיפור על ההיכרות בין אהוד בנאי לבין זוהר ארגוב. אני חושבת שזה אחד הסיפורים היפים בבלוג. אז בלי הרבה גינונים, הנה הוא, תהינו מכל רגע- https://www.ehudbanai.co.il/he/139/62

אני המשכתי משם לצל עץ תמר ואור ירח ו "א ידישע רסטהמאן"  שאף פעם לא התעכבתי עליו לפני כן והכל המשיך להתערבב לי.

יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע..

נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה…