אות הוקרה
מוצב יקינתון, עמדת תצפית מבוטנת. לבד. 4/8. פצמרים. טילים. משקפת אחת ובלוט. קור של פברואר. מחשבת מתי לשתות את הקפה כי אין איפה להשתין. לפני שהגענו איישו את העמדה הזו גברים, אנחנו כניראה "רק פיילוט". בנות 18 שמנסות להוכיח שאנו לא פחות ראויות.
סתם עוד משמרת אחת מתוך 16 ואז הבייתה.
ריקי מרטין וכריסטינה אגילרה חורכים את רדיו לבנון. איזה קטע זה שכולנו שומעים אותו הדבר. יש מצב שהצד השני דיי דומה לנו. גם הם דופקים חיקויים של באקסטריט בחמ"ל?
אני סופרת את הדקות עד לחילוף. אכולת אשמה שהחברים שלי שוכבים שם במארב ואני לא רואה כלום (עמית, אם אתה קורא את זה סורי).
פצמרים פצמרים פצמרים. בלאגן בקשר. כולם "בסדר".
מסיימת משמרת. יורדת לבונקר. נחלאווי מעצבן עם גיטרה מעיר לי: מה קרה חמודה נבהלת?
עם הזמן הגיעו המחשבות על מה אני עושה פה.
הן התעצמו עם הזמן, והתגלעו בבטן. השתחררתי ו"לא קרה לי שם כלום, הכל בסדר". לימודים-נישואים-ילד-עבודה-גירושים-החיים עצמם. שומדבר "דרמטי". סמאללה.
היום אני מבינה שצריך לחבק את מי שחזר משם.
שמה שעברנו שם לא היה נורמלי.
אני שמחה שזמנים משתנים, שרעל זה לעכברים, ושהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על הלחימה בלבנון אחרים.
התרגשתי מהמחווה של רא"ל אביב כוכבי, הזלתי דמעה ליד תאי הדואר.
גם אם ההוקרה הזו הגיעה באיחור, היא מתקפת רגשות שהודחקו במשך שנים.
מדובר באשכרה *אות הוקרה* שנשלחה בנדיבות לכל כך הרבה א.נשים שהיו שם וזה בכלל לא משנה באיזה תפקיד.
אותי זה מרגש. ויותר מכך, זה נותן לי תקווה שיש לנו מנהיגים טובים.
