החיים עצמם

אוספים זיכרונות. בריכת הסוסים. עין יבקע

נכתב ב-
4 בספטמבר 2019
ע"י

יש לי בראש זיכרון ילדות עמום שחוזר כל קיץ.

נסענו לברכת הסוסים על אופניים, ישבתי אצל אבא שלי בכיסא תינוק מקדימה, זו הייתה נסיעה ארוכה ונרדמתי לו על הכידון. אני זוכרת את הטילטולים של הדרך.

הצבעים היו צהובים וחומים של רגבי אדמה יבשה ועשב. קיץ. מים. תאנים. אני זוכרת אנשים קופצים למים וירוקת. זה מתערבב לי עם פילטר תמונות חום אדמדם של שנות השמונים.

באלבום המשפחתי יש לנו לא מעט תמונות מנחל ציפורי של אותה תקופה. זה היה רדיוס הטיולים שלנו בשבתות, אבל באופן מוזר אין תמונות מבריכת הסוסים.

התמונה למעלה צולמה בשבת האחרונה והוגשה כפרויקט הגמר שלי לקורס צילום בטכניון, בדיוק כשחשבתי שאין לי מה להגיש. היא פשוט קרתה.

בתמונה אפשר לראות את המשפחה שלי:

מימין לשמאל: אימא שלי, גור עם תספורת פרועה כמו שהייתה לי כשהייתי בת 6, אותי מצלמת ואת אבא שלי.

אנחנו שם אבל גם לא ממש.

עיבדתי את התמונה ל Sepia – חום לבן, כדי להוציא אותה מהקשר של זמן.

זהו פורטרט משפחתי רב דורי, נקודה בזמן.

בדרך אל המעיין…

#הלב_של_העולם_נפתח

תגיות
מאמרים קשורים

השאר תגובה

בלוג חתול

על בלוג חתול

תמיד קראו לי חתול. מאז שאני זוכרת בערך.
זה בא מההורים, החברים הקרובים אימצו, נהיה קצת רשמי עם כל יוזר שפתחתי אבל חתול ביסס סופית את מעמדו כשגור נולד.
לאחרונה הבנתי שדברים שחשבתי שיקרו, קרו אחרת, מה שרציתי להיות כשאהיה גדולה שונה לגמרי ממה שאני עכשיו.
אבל באופן קוסמי הכל במקום. ואפילו אחלה. אז אני ממשיכה לגרגר. אני חיה את החיים עצמם. כותבת. מצלמת. אוהבת.
שזו כנראה השורה התחתונה. הבלוג הזה מוקדש באהבה לכל מי שחי את החיים שלו כמו שהם. תרגישו בבית.

שנישאר בקשר?




* ההרשמה לעדכונים כאן למעלה, אל דאגה, לא יעשה שימוש אחר במייל שלך, וכמובן שאפשר לבטל רישום בכל עת.

קרמר מוסרת שהשדה הזה יכול להיות שלך ⬇